On Boaz Tal: Allegro ma Non troppo- exhibition-

Boaz tal in Allegro ma non troppo, 2001 tel aviv museum of art

1

BOAZ TAL- Allegro ma non troppo- exhibition

מאמר: דר’ מיכל פופובסקי

כתב-עת: סטודיו

2001

‘אלגריה/אלגרו נון טרופו’ – התערוכה של בועז טל במוזיאון תל-אביב, מורכבת משתי תערוכות המוצגות בשני אולמות. באולם הראשון, צילומי שחור-לבן (1.50-1.50 בערך). באולם השני, צילומי צבע, אותם גדלים. לכאורה, שתי תערוכות ובניהן –פרוזדור. למעשה, לוגיקה אחד. אסביר.

בועז טל אוהב את ‘איטליה’ – המסמן- הווה אומר: הרנסנס האיטלקי– ה-’תחייה’. התערוכה המוצגת הינה אם כן, מחווה ליוצרים תקופת הרנסנס הנעה בין המאה ה- 15 לבין המאה ה- 16, בין פירנצה לבין רומה.

בצילומים של טל, הרמזים ללאונרדו דה וינצ’י ולמיכאל-אנג’לו ברורים.  שאלה: מה מוצא צלם ישראלי ב-’איטליה’ שאיננו מוצא במקומו היינו ב-’ישראל’? תשובה: ה-’דונה’ או ה-’מדונה’ היינו דמות הבתולה המתפרשת על ידי הצלם כ-’אישה-גברת-אם’ הנעה בין ה-’אימהות’ לבין החסד – הדאגה לזולת והטיפוליות. לכן, כאשר טל חוזר ל-’פיאטה’ [pieta] ול-’קריטאס’[caritas] הוא מעיד על כוונותיו: לצלם את ה-‘caring’ ואת ה-‘taking care’  , את תשומת הלב ל- ואת הקדשה ל- . במלים אחרות: לצלם את מה שלוינס- Levinas – כינה בשם ‘האחריות לאחר’.

האיש-גבר שטל מביים בהקשר זה, האיש המוצג תחת הכותרת ‘פורטרט עצמי’ -בלע”ז ולא ‘דיוקן עצמי’ בעברית- הוא איש  הנתמך על ידי ה-‘מדונה’ מלאת החסד, אותה אשת-אם הדואגת לו. עליה הוא שוכב, על בירכיה הוא נח, בזרועותיה הוא מתנחם, לידה הוא יושב.

דימוי ה-‘פיאטה’ מקנה לטל בסיס ייצוגי. המבנה של  ה-‘פיאטה’  מאפשר לצלם להראות את ה-‘אחריות לאחר’ – את הדאגה לו ואת הטיפול בו. בהקשר זה ה-‘פיאטה’ גם מאפשרת לו לעסוק בשני המסמנים – ‘איש’ ו-‘אישה’- ולפרש מחדש את היחסים ביניהם.

כאשר טל מביים את ה-‘פיאטה’ בביתו, הוא משנה את יחסי הכוחות בין ה-‘איש’ לבין ה-‘אישה’. בעוד הוא מראה את הבן/אב על בירכי האישה/אם, הוא מחזק את מרכזיותה של ה-‘אישה’ ומחליש את מרכזיותו של ה-‘איש’. כך יוצר טל איזון חדש.

טל איננו מחליף את היררכיה הפטריארכלית האנכית בהיררכיה מטריארכלית. הוא איננו מחליף את הרעיון של הכוח הסמלי, דמיוני, תרבותי, היסטורי, פוליטי של ‘הגבר’ ברעיון ‘הכוח של האישה’. הוא פשוט מוחק את לוגיקת הסטטוס והמעמד הפטריארכלי לטובת לוגיקה אחרת– הלוגיקה של הקרבה, ההצמדות, הערך השווה, דו-הכיווניות, ההדדיות והסימטריה. לוגיקה חלופית זו מאפשרת לו למחוק את הפירמידה המייצגת את היררכיה הפטריארכלית ולהציג את המעגל. היא גם מאפשרת לו למחוק את הקו האנכי לטובת הקו האופקי.

את השינוי הלוגי-צורני מראה טל בעזרת שני מסמנים: מסמן ‘המשפחה’ ומסמן ‘העירום’. ‘המשפחה’ מופיעה בסדרת צילומים שחור-לבן: טל מביים את משפחתו בביתו ומקפיד להציג את ‘ילדי-המשפחה’, את ‘נשות-המשפחה’ – אישה ואם – את ‘גברי-המשפחה’ – בעל ואב. כולם נוכחים במקום אחד ובאותו הזמן.  כולם עסוקים ומעסיקים את עצמם. ישנם היושבים ומדברים. ישנם העומדים ויש מי שקופצים ומשחקים. ברם, כולם ניצבים מול המצלמה. אחדים מפנים אליה מבט ישיר. אחרים מסתכלים הצידה. אך, כולם נראים ורואים.

עבור טל ‘המשפחה’ היא קבוצה הומוגנית. קהילה. מעין קומונה. כל אחד ממרכיביה הוא שותף בעל ערך חיובי שווה. אין גבוה ואין נמוך. אין נדחה ואין נעלם. יש ילדים, נשים וגברים הפועלים במשותף במרחב משותף. לעתים ביחד ולעתים לחוד. תפקידיהם שונים אמנם, אך הם בעלי ערך אחד-שווה. על כן, במשפחה, כולם ‘שותפים’ וכולם מופיעים בצילום.

מכאן שכל בן המשפחה זוכה למקום. האב עומד מאחורי השולחן, במישור השני או השלישי. האם יושבת ליד הילדים באותו קו. הסבתא מוצגת על כורסה במישור הראשון. האישה עומדת ליד האיש והאיש ליד האישה, באותו מישור. כך יוצר טל את  המעגל, הצורה המאפיינת את המשפחה, את השוויון ואת ההרמוניה.

בצילומו של טל אודות ‘המשפחה’ קיים מרכיב חשוב: העירום. אנשי המשפחה, למעט הסבא והסבתא, מופיעים עירומים וגם יחפים. בנרטיב הצילום של טל העירום הוא  ‘naked’ ולא ‘nude’ . העירום מושתת על הנרטיב של אדם וחווה בעודם חיים בגן – גן העדן- , בין הצמחים לבין הפרחים, לפני הנגיסה בתפוח, בתקופה הבראשיתית בעלת החן, התמימות, החירות והחופש יוצאי הדופן, כאשר הטוב היה מותר והמותר היה טוב, טרם הופעת הרע והחטא והאסור.

העירום הנושא קונוטציה של ‘טרום היסטורי’ ו-‘טרום תרבותי’ בא להציג גוף ומיניות הקודמים לסדר הסמלי. בצילומי שחור-לבן או בצילומי צבע שמבצע טל, העירום והצביון המיני המלווה אותו, נטולי חטא. ובעוד הוא מוחק את רעיון החטא, מציג טל מיניות נטולת חטא. לכן, בעבודותיו ה-‘גוף’ איננו מסמן נרדף ל-‘סקס’. אין בו פתחים מדומים – רגליים שסועות, פה פתוח, עניים בוהות, והוא איננו מחורר. לקסיקון הצילום של טל פועל כנגד השיח הפרוידיאני המודרני וכנגד מפרשיו, כולל מפרשיו בשדה האומנות.

הגוף איננו חדיר וחדור. אין הוא חושף החדרה או חדירה. אין הוא מגדיר -‘אישה’ כ- ‘חור’ ו-‘איש’ כ-‘פין/פלוס’. הגוף העירום  שטל מגלה הוא גוף אחר. מודגשים בו התנועה – ישיבה, שכיבה, קפיצה -, המגע והנגיעה : זה ליד זו וההפך, יושבים ונוגעים זה בזה . הדחף המיני קיים. המיניות קיימת. המגע המיני נוכח. ברם, האלימות נעלמה ואתה הברוטאליות של המפגש בינו לבינה. לא עוד ‘הגבר החודר’ ו-‘האישה הניחדרת’, לא עוד ‘האיש השולט’ ו-‘האישה הנשלטת’, לא עוד האדון והעבד, לא עוד הבעל והאישה.

בחיפושו אחר הצורה שתעיד על תפישתו ועל מנת ליצור תמונת-צילום נכונה, בוחר טל לפעול על פי שיטת ה- ‘juxtaposition ‘ – העמדה ליד ובצמוד ל- וניצמד לרנסנס האיטלקי. כך, למעשה, עומד הצלם בצמוד לשדה הציור שברנסנס האיטלקי. היצמדותו הינה עבור טל מעשה המעיד על עמדתו האסתטית-אידאולוגית. טכניקות הציור הרנסנס, פרי פעולתם של ציירי התקופה ופועל יוצא של המצאות כימיות וערבובים חדשים של צבע ושמן, מקסימום את טל. לא ניתן לומר כי טל מיישם את טכניקות אלה בעבודתו. אך, ניתן לומר כי הוא מאמץ את האווירה שהן יוצרות. לכן, טכניקות האור, הצל והבימוי המאפיינות את צילומיו אינם שיחזר או שעתוק של טכניקות הרנסנס. הן גם לא העתקה. הן כלי יצירה בפני עצמם.

אז, מדוע שואל טל מהרנסנס את אמצעיה ואת תוצאיה?

התשובה: משום שאלו מאפשרים לו לבסס את מבטו ולעבדו, הפעם באמצעות כלי הצילום. במישור זה, הביצועים של טל הם חסרי תקדים.  לא פסטיש- pastiche – לא פלגיאט, לא אנכרוניסטיים היינו כאלה ש-‘אינם שייכים לזמנם’, הצילומים של טל, בשדה האמנות, הנצמדים לאסתטיקה או/ו לאידיאולוגיה האסתטית של תקופת הרנסנס,  חושפים ניסיון עכשווי מוצלח לנסח מחדש את פירוש ‘המשפחה’ ואתו את פירוש היחסים המינים, היחסים בין המינים, בין האיש לבין האישה.

עבורי, ניסיונו והצעתו של טל מאפשרים לשנות את ה-‘קו’. ביחסו למסמני ‘איש’, ‘אישה’ ו-‘גוף’ טל מחבר בין זרמי שיח פוליטיים ביקורתיים פמיניסטיים עכשוויים לבין גישה אסתטית חדשה. אומר אם כן כי, כאשר טל מנפיק צילום חדש, הוא מבצע אקט סמיוטי רב משמעי. בתהליך ה-‘imaging’ שמהווה בסיס להפקת אובייקט חזותי תוך הפקת החזות של האובייקט, יוצר טל ‘אימג’ –image- אסתטי-אידאולוגי-פוליטי המעיד על עמדותיו [1]. בעמדה זו, הפירושים החדשים מתאכלסים ביופי רב.

[1]במישור הפמיניסטי, עמדותיו מתקשרות לניסוחים של לוס איריגאראי וקטי מאיירס  אודות ייצוג גוף-אישה. במישור החברתי, עמדותיו מזכירות בדרך הניגוד והביקורת את הצילום/קולג’ של ריצארד המילטון :Just what is it that makes today’s homes so different, so appealing?

30-11-01